כיום אני משמש כרב בכוחות הבטחון במשרה מלאה ועוסק בהרצאות,
טיפול וייעוץ זוגי עם הצלחות גדולות ברוך ה' וחיים מלאי משמעות.

אבל לא תמיד זה היה ככה….

גדלתי למשפחה מאד הישגית, הייתי ילד "מחונן" עם המון המון ציפיות כבדות על הגב. נשלחתי לישיבה ל"מצויינים",
ובעצם כל חיי עברו בסוג של "תחרותיות" סביבי, ואני חושב שגם האנשים שמסביב היו באותה תחרות.
קיבלתי את זה כל הזמן בפידבקים ובצורות שונות,
והלחץ הזה להיות מצוין כל הזמן-
פשוט גרם לי, גם כשהתחתנתי, לעשות בלי סוף דברים ביחד:
אני גם רב בשירות בכוחות הביטחון במשרה מלאה, לבוש דרגות ובמחויבות גדולה מאד,
גם הסמכה לרבנות,
אני גם מלמד ילדים לבר מצווה (בכיף מאוד מאוד גדול),
אני גם מרצה למחשבת ישראל ולנושאי בית המקדש,
וגם כמובן אני מטפל רגשי ומקבל אנשים בקליניקה,
זוגות ואנשים שבאים אלי לטיפול ורואים ברוך ה הצלחות מאוד גדולות.

ואני זוכר את הרגע הזה,
שיום אחד שהיה עמוס בצורה יוצאת דופן,
עצרתי את עצמי ואמרתי "מה קורה? מי אני? מה אני באמת? מי האני האמיתי שלי ?"
ועם כל הכישרונות שהיו לי,

פשוט הגעתי למסקנה שאני פשוט לא מממש את עצמי!
אני כאילו נמצא בפול גז, כל הזמן, עושה גם וגם וגם…
ובפועל בתכלס, בשורה התחתונה, אני לא באמת ממצה את עצמי במקום אחד!

כשנחשפתי (לפני כ-20 שנה) לתורת החסידות,
הבנתי שתורת החסידות שמדברת על הפנימיות של האדם, וספר "התניא"-
זה בעצם המקום שבו בן אדם ימצא את עצמו.
כי כשבן אדם שואל את השאלות על עצמו,
ומוצא את התשובות בפנים, בתוכו,
ולא כל מיני תשובות "פלסטר", וכל מיני תשובות חלקיות שהוא מנסה למצוא בחיים,
אלא באמת לענות על השאלה המהותית "מי אני?"
מה המהות שלי? מה השליחות שלי בעולם? מה נדרש ממני?
הוא מוצא תשובות,
הוא מתכוונן,
ומתחיל לדהור על הכביש החלק שבו הכל מתחבר וזורם.